חסר רכיב

סיפור של סוניה אלישיב ז"ל 7.09.10

15/11/2010
סיפורה של סוניה אלישיב ז"ל
ממרחקים קרא לי קול. נחרדתי. חזר הקול ונקב בשמי. עד כאב היה מוכר הקול. צלול, בהיר, מלא חום ורוך. רצתי לקראתו מבלי דעת לאן ומי הקורא. רצתי - לבי ציווה עליי לרוץ. פתאום נדם הקול. נעצרתי. ערפל סמיך, אפור וקר שטף את העולם גלים גלים כמים שוצפים. אין להבחין בין שמים לארץ. אפלה, דממה ותוהו. ללא קרן אור, ציוץ צפור וקול אדם. רציתי לחזור. אבדה דרכי. קראתי לעזרה, לא היה הד לקולי. מצאתי את עצמי אבודה במדבר שומם, אפל ועוין בשתיקתו. האפלה זחלה לתוכי, כבשה את לבי וחנקה כל תקווה. מזווית העין לכד מבטי את מחוגי שעוני, שהצביעו על הזמן החולף במהירות מטורפת. ברגעי ייאוש, טרופת אימה וחסרת תקווה, התרחש הבלתי אפשרי: ממרחקים קלטתי צליל. הד צלילי הקול שקרא לי, שנקב בשמי, שכולו חסד וחמלה.
והקול התקרב והתחזק, וכמו במטה קסם נקרע הערפל קרעים קרעים, והאוויר הצטלל. חשתי במשק כנפי השכינה: נפערו מעלי כל שבעת הרקיעים וראיתי אור גדול. כמו בסרט נע ריחפו לקראתי כל יקיריי שאהבתי, שעליהם בוכה נפשי. ריחפו עטויי אור ועיניהם אהבה. ריחפו התקרבו, אך אליי לא הגיעו. רצתי לקראתם והם נסוגו אחור, שמרו על מרחק ביני לבינם, ואני לא יכולתי לגעת. הושטתי ידי בתפילה: אנא עצרו! עצרו רק לרגע אחד, לו רק פעם אחת. אני רוצה לומר דבר מה! קמעה קמעה התקרבו אליי ונסוגו, חייכו אליי בעצב ונעלמו באור הזוהר. נסגרו הרקיעים באוספם את האור לתוכם.
נפעמת עמדתי מול פלא מעשה בראשית.
השמים האפילו ונצבעו בכל צבעי השקיעה. ערב ערפילי מלא געגועים ירד על היקום. ראיתי איך נדלק הכוכב הראשון. ירח מלא וכסוף הופיע לאטו מן האופק, וסחף אחריו שובל של אינספור כוכבים נוצצים, שהאירו את פני הרקיע. אלומת אור האירה את הגבעה שעליה עמדתי מכושפת וחשפה לעיניי בית, כאילו צף מתוך אגדה. והבית מוזר ביופיו: בנוי מגזעי עצים בלתי מהוקצעים, שקצותיהם מפוחמים והם שונים בגודלם ובצבעיהם, מסודרים כמו באי סדר מחושב. נוצרה יצירה אמנותית-סהרורית. על משקוף הדלת התנוסס שלט מאיר עיניים: "ברוכה הבאה לפונדק הדרכים". בחלון הבהב אור נר. צל של תקווה הרעיד את הלב. אם בשממה בנוי בית, ייתכן שאינו ריק מאדם. אולי הלך דרכים נטה ללינת לילה, ויואיל לעזור לי למצוא את דרכי האבודה. מאוששת התקרבתי לבית. הושטתי יד לפתוח את הדלת, ולתימהוני נפתחה ללא מגע יד אדם. כאילו מישהו ציפה לבואי. עברתי את הסף. מאוכזבת עמדתי מול בית ריק שכולו שרוי באפלולית שעת הערביים.
על הקירות התנועעו צללים כהים - ימינה ושמאלה - לפי קצב הבהוב הנר. התנועעו ללא הרף בתנועה אחידה, כעין ביצוע פעולה מסוימת בטקס ארכאי מפחיד ומהפנט. לא יכולתי להסיט את מבטי מהמתרחש, ואף לא הבחנתי בכך שגם אני משתתפת בתנועה האחידה בלי יכולת להתנתק. התנועה החדגונית הרגיעה אותי, וחשתי כעין יד אוהבת נעלמה מערסלת אותי. פתאום כבה הנר וחושך השתרר בבית. הצללים השחירו, נצמדו זה לזה ויצרו גוש שחור המתנועע באותה תנועה ימינה שמאלה, ימינה שמאלה ללא הפסק. צל אחד התנתק מהקיר ועזב בריחוף את הפונדק. הדלת החלה להסגר לאטה. ההתרחשות הפתאומית העירה בי את ההכרה שעליי לברוח מכאן! לעזוב את המקום המוזר הנשלט על ידי הריק, הצללים והאפלה. נסתי על נפשי. הדלת נסגרה מאחוריי בקול אוושה קלה. כל הבית שקע כלא היה.
בחוץ שלט לילה חיוור ושותק, ורוח קלילה השיבה את נפשי. תהיתי היכן אני נמצאת. הירח החל להחוויר לקראת הבקר שהפציע במזרח. התחלתי ללכת במרחב השומם בתקווה שאפגוש בני אדם ואצטרף אליהם. אולי יחד נוכל למצוא דרך שתוציא אותנו משלטון הריק. הסבתי את מבטי מן האדמה המבוקעת, וראיתי לפניי את הצל השחור אשר נס מפונדק הדרכים. עמדנו זה מול זו ושתקנו והשתיקה כבדה. לאט לאט השיל הצל את כסותו השחורה, והתגלתה דמות אישה צעירה שכולה לוהבת. כמו הסנה שבער במדבר ולא כלה. הסתכלתי בה מסומרת למקומי. מסביב ריק ואין מכבה. כבמכת ברק הבנתי שאני עומדת מול אחותי הבוערת ואיני מכבה את הבערה. היא שתקה ורק עיניה הביעו כאב נורא. אז חזר אליי קולי וצרחתי "הצילו, ברינה'לה אחותי בוערת!" ואין קול ואין עונה. שממה. ואני אחוזת פלצות זועקת "ברינה'לה אחותי בוערת!". הד קולי היה חזק וצלול, ומילא את חללה של תבל: "ברינהלה בוערת"! ונתלה על אוזנו של עולם אטום ואכזר כעגיל של חרפה.
אחותי נעלמה אך השאירה אחריה קרן אור, שהשתרעה לפניי והבהבה כנר שהבהב בפונדק הדרכים. הבנתי: אחותי השאירה סימן לכיוון שבו עליי ללכת, והקרן מובילה אותי למטרה שעדיין נסתרת מבינתי. רצתי אחריה באופל, בעיניים עצומות, כי חשתי את חמימותה מובילה אותי. כשפקחתי את עיניי עמדתי מול יער עבות דומם ואפל. קרן האור לא הפסיקה להבהב ונאלצתי לרוץ אחריה. עמדתי מול רשת צפופה של עשבים דוקרניים ממינים שונים שנקלעו זה בזה, עטפו את גזעי העצים, ויצרו חומה בלתי עבירה. אך קרן האור חדרה לתוך הסבך, האירה אותו ויצרה שביל צר שסימן את דרכי והוביל אותי. מלאת תקווה צעדתי בשביל, שהלך והתרחב ואורו התעצם והקרן לא נחה, מובילה לתוך היער הדומם ומסמנת את דרכי. מלאת תקווה צעדתי, והקרן מהבהבת באפלה, מובילה אותי קדימה. והיער מצדדיי דומם ואפל. אני רצה בשביל שמתרחב אט אט והאור מתעצם. אני רצה בלי להתעייף. כוח בלתי נלאה מושך אותי בעבותות. לבסוף מצאתי את עצמי בקצה היער, ולפניי מראה מוזר: כיכר רחבת ידיים, זרועה כולה גדמי עצים. גזעים גזעים היו מונחים זה על יד זה, ומספרם רב ככוכבים בשמים. חשבתי: ריבונו של עולם, איך אפשר לכרות כל כך הרבה עצים?! לבי נשבר בי. התעייפתי. ניגשתי לגזע הראשון וישבתי לנוח. רוח קלה נשבה ונסכה בי כוחות חדשים, וחום נעים עלה מן הגזע ועטף אותי. לתימהוני, שני ענפים משני צדי הגזע צמחו לנגד עיניי ונדמו לשתי זרועות, אשר ליטפו אותי וחיבקוני. ריח מוכר עלה באפי. הרי זה ריחו של אבי. לחשתי לגזע: "אבא, אבא", ולבי שמע קול: בתי, בתי, זה אני. עלייך לקום וללכת. אנחנו באשמורת השלישית של הלילה. "אבא תשאיר אותי פה, נעים לי כל כך". חשתי ביטחון ונועם כאילו הייתי ילדה קטנה היושבת על ברכי אביה, והוא מלטף את ראשה. אך אבי אמר: "בתי, טרם הגיע זמנך". וכוח עלום טלטל והרחיק אותי מהגזע. עייפה התיישבתי על גזע סמוך. מיד התמלאתי בחמימות אימהית נעימה, בתחושת בית, ושוב התחילו שני ענפים לצמוח משני צדי הגזע. הם נכרכו סביבי ועטפו אותי. הרגשתי את עצמי כתינוקת בחיק האם. חם היה לי, נעים היה לי. הייתי מוגנת. "אמי, אמי", לחשתי, "אמי, הרשי לי להישאר בחיקך. אני לא רוצה להיקרע ממך פעם נוספת!" שמעתי את קולה בתוכי, בלבי: "בתי, טרם הגיע זמנך, יש לך עוד הרבה לעשות". נצמדתי לגזע ולא זזתי. באה רוח קדים והטילה אותי בכוח. נפלתי על גזע אחר. הגזע דיבר אליי, ואני שמעתי, לבי שמע: "אחותי, אחותי, ראית הכול ועכשיו עלייך ללכת!" אמרתי: "ברינה'לה, את קראת לי, זה היה קולך, קולך המלא אהבה, ואני רצתי עד הנה, אל תשלחי אותי מפנייך!". והיא אומרת: "אחותי, את מוכרחה ללכת. טרם הגיע זמנך". זעקתי: "איפה מירה'לה שלך?", והיא ענתה: "פה, לידי!"
הסתכלתי למטה והנה פרח עדין, שעלעליו טרם הספיקו להיפתח. זעקתי "מירה'לה! מירה'לה!", באה רוח, הטילה אותי על גזע אחר, נפלתי על הברכיים ליד הגזע, עטפתי אותו והוא עטף אותי בשתי זרועות ענפים, וחיבק אותי. "אחותי, אחותי, עלייך ללכת!" לחשתי: "אחי, אברהמ'לה! אברהם יצחק! "שמש", קראנו לך באידיש, זונה'לה, אל תיתן לרוח שתיקח אותי מכם". ושמעתי את קולו: "לכי, אחותי, טרם הגיע זמנך. את מוכרחה ללכת, את מוכרחה להתנתק. אין זה מקומך עדיין". ורוח, אותה רוח עזה, תפסה אותי בכוח, ביללה, טלטלה והטילה אותי רחוק רחוק מהמקום שבו נשארו כל יקיריי. נעמדתי, הבטתי פעם נוספת לעבר המקום המלא בבני משפחתי ובגזעים אחרים לאלפיהם, כמספר גרגרי החול שעל שפת הים. לפתע נדמה הרוח. מתוך הדממה שמעתי את קולו של אבי בזמר מוכר עד כאב:
"ככה, ככה ככה ככה
כל העדה
ככה ככה כל העדה,
שאו כפיים, שאו כפיים לשמים
הו, התעוררו ושוררו, עם אלוהים!".
קולו של אבי הלך ונחלש, הלך והתרחק. מיתרי הכינור שליוו את הזמר נרעדו ונדמו.
סוניה אלישיב, חברת קיבוץ דפנה, גמלאית, ניהלה את הספרייה, הייתה מורה ומחנכת שנים רבות, בימאית ומורה לציור

תגובות לדף זה תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב