מאת יונה דורון

בילדותי הייתי חברה בתנועת המכבי הצעיר, או כמו שקראנו לה במכבי (במלעיל). פעמיים בשבוע הייתי מתייצבת לפעולות, לבושה בבגדי חאקי ועניבה כחול-לבן מקופלת בקפידה מתחת לצווארון וקשורה מעל החזה. הערצתי את המדריכה ואהבתי להיות חלק מקבוצה מגובשת של בנות.

בחופש הגדול שאחרי כתה ח', יצאנו לשבוע מחנה עבודה בקיבוץ דפנה שבצפון. המשימה שלנו הייתה לעזור בקטיף תפוחי העץ שהיה בעיצומו.

ההשכמה הייתה בחמש בבוקר. חמש דקות לשטיפת פנים וצחצוח שיניים ויאללה – לפלטפורמה שלקחה אותנו למטע התפוחים המרוחק במקצת מן הקיבוץ עצמו. בעודנו הלומי שינה ורועדים במקצת מצינת הבוקר, נתן האחראי בידינו סלים שאותם היה עלינו למלא בתפוחים. את הסלים תלינו על הכתף והתחלנו בקטיף. תחילת העבודה הייתה בגובה נמוך ואחר כך נעזרנו בסולמות שעליהם טיפסנו כדי להגיע לצמרת העמוסה בתפוחים. כל אימת שהתמלא הסל היינו ניגשים לרוקן אותו לבוקסה (ארגז) שניצבה במרכז השורה. האחראי דחק בנו לעבוד במרץ  בשעות הקרירות שכן אחר כך תקשה עלינו השמש את המלאכה.

בשמונה הייתה הפסקה לארוחת הבוקר. היינו מתיישבים בצלו של אחד העצים וטורפים ברעבתנות את הכריכים והביצים הקשות שסיפק לנו הקיבוץ. לאחר שנטענו באנרגיה היינו חוזרים לעבודת הקטיף עד שעות הצהרים. או אז הייתה מגיעה שוב הפלטפורמה ומחזירה אותנו לקיבוץ לארוחה, מנוחה ופעילויות חברתיות שונות.