יצאת לאוויר העולם ונפרדת ממנו בחודש האביב ,

שלושים וארבע  שנים – זה פרק הזמן שאלוהים לך הקציב ,

למרות ארבע שנות השתתפות במלחמת העולם ,

לא זכית להגיע ליום שילומים ונקם.

בלי היסוס נשמעת לצו המצפון ומוסדות התנועה,

עזבת הכל – משפחה ,חברים ,קיבוץ –ויצאת למלחמה ,

התנדבות ,נתינה ,והקרבה ללא תנאי –

במציאות בישראל של היום – ממש מילות גנאי.

לא הספקת עם שרה לבנות חיים משותפים ,

ואף לא זכית לראות את ילדיך גדלים.

הקיבוץ שכה אהבת וראית בו צורת חיים מיוחדת ,

כבר לא דבר מובן מאליו בזו המולדת.

מעולם לא זכיתי לגדול במחיצת סבתא וסב ,

ובהרהור שני – גם לא היה לדני ולי ממש אב.

מדי שנה בשנה ,במסגרת משלחת משרד הביטחון ,

נוסעת אני לרוונה – איטליה – מקום בו אתה טמון,

מקום מטופח ,עטור דשא ופרחים ,

באמצע  שדה קמה גדול ועצים מלבלבים ,

מקום בו החיים עמדו מלכת  עבורך לפני 62 שנים ,

מדליקה נר ,

שמה זר ,

נושאת תפילה חרישית ,בכאב ,

כי זיכרונך  יישאר תמיד בלב .

                                                          עדי

 

יום הזכרון לחללי צה"ל

ומלחמות ישראל

23/4/2007

דפנה