חסר רכיב

נפרדים מלאה פורת "האחות"

16/09/2012

נאום האחות הפורשת...
אני עומדת מולכם נרגשת מאד כשאני באה לסכם תקופה ארוכה ומשמעותית. תקופה של עבודה קשה ומאתגרת, אבל תמיד מלאת סיפוק.
במאי 1967, לאחר חצי שנה של עבודה בקופ"ח בקרית שמונה התחלתי את עבודתי במרפאה. אני לא צריכה לספר לכם שהחיים של כולנו היו אז אחרים, ובוודאי שגם עבודת האחות בדפנה התנהלה במתכונת שונה. אמנם המחלות של אז הן אותן מחלות של היום, אבל חוץ מזה השתנו כ"כ הרבה דברים. כשהגעתי למרפאה בדפנה תנאי העבודה לא היו פשוטים: לא היו תורנויות מסודרות ואנו נקראנו בכל שעה, בערבים ובלילות, כולל נסיעות עם חולים לבתי החולים. לא הייתה קלנועית והייתי מדוושת בלילות על האופניים מקצה אחד של הקיבוץ לקצהו האחר. הציבור בד"כ ידע (ויודע גם כיום) להעריך את המאמצים, אבל גם פה יש יוצאי דופן. כשזה קרה פה ושם, זה בהחלט היה מתסכל. ותיקה אחת מדור המייסדים אמרה לי פעם: "את אחות ותפקידך הוא לרוץ"! לא תמיד היה רופא זמין ולפעמים היינו צריכות להחליט החלטות קשות לכאן או לכאן ללא התייעצות רופא.
במקביל לעבודה הייתה לי משפחה משלי והייתי צריכה לטפל בילדי. אני זוכרת ששישה שבועות לאחר לידת שניים מילדי, כשאני עדיין מניקה, הזעיקו אותי בלילה וגם בערב למקרי חירום. בתקופה שיונתן היה רב"ש ורכז מתנדבים בו זמנית וטלפון היה רק ציבורי, צחקנו שהדלת שלנו "הכי דפוקה" בדפנה – כל הזמן דופקים עליה...,כך שאתם יכולים להבין שלא היה מצב בו לא הפריעו לנו. הילדים גדלו עם זה שאימא אחות ומובן שבכל שעה יש ביקורים, קריאות, שאלות, טלפונים וכו'. למרות זאת, אהבתי את העבודה וידעתי שהיא חלק בלתי נפרד מהתפקיד.
עבודת האחות בקיבוץ מקיפה את מכלול החיים של הקהילה. את כל הגילאים וכל מגוון המטופלים: מלידה ועד מוות, מטיפול שגרתי בשפעת, ועד ליווי אנשים ששוכבים על ערש דווי בבית. ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים. חברי הקיבוץ, אורחים שלהם, אורחים של האורחים, מתנדבים/ות, אורחים של המתנדבות...כולם ,כולם הם חלק מהציבור. כולם היו באים אלי, או אל האחיות שעבדו איתי, והשתדלתי לתת להם את השירות הטוב ביותר.
אמנם מרבית הזמן העבודה הייתה לא קלה, אבל בד"כ מעניינת ומאתגרת. תמיד מצאתי סיפוק בעבודה בקהילה, ובמתן עזרה לאנשים שחיים ביומיום. כשעזרתי למישהו ואחר כך ראיתי אותו מסתובב עם חיוך בח"א או על המדרכות – לא הייתה תחושה טובה יותר מזו.
במשך שנים עבדתי עם אחיות רבות, במיוחד אציין את זיוה בלום עימה עבדתי שנים רבות ואהרונה כשנתיים. עם רובן הסתדרתי והיה לי נעים. עם חלקן אני ומשפחתי בקשר עד היום, וכמובן ציפי דמארי, האחות האחרונה, החביבה והאהובה שהיה לי כיף לעבוד איתה. אי אפשר שלא להזכיר את דר' חגי כנרתי. עבדנו מעל 25 שנים יחד, כשיחסים של הבנה, הערכה, כבוד וחברות שוררים בינינו, דבר שאינו מובן מאליו, ואת אפרת גור שיחד הובלנו את המרפאה וכמו שהיא אומרת פעלנו כ"גוף אחד" . תמיד ציינו שאין בשום מרפאה "צוות לעניין" שהתמיד בעבודתו לאורך שנים כה ארוכות. לחנה אני רוצה לאחל בהצלחה, התערות טובה והנאה מהעבודה, ולרותי – עבודה פורייה והמשך שיתוף פעולה עם צוות המרפאה.
אני עוזבת את העבודה למרות שנותרו בי עוד אנרגיות והרבה רצון להמשיך. קצת קשה לי לדמיין את עצמי בלי המרפאה – מאחורי כ"כ הרבה שנים של השקעה ומאמצים, מחשבות, רגשות ואירועים. מצד שני, לפעמים עדיף לעזוב כשאתה במיטבך ולפנות מקום לצוות צעיר ותוסס שאני בטוחה שימשיך ויעשה עבודה נפלאה ואחראית. בכל מקרה לא אהיה "מובטלת" נרשמתי לחוגים בתל חי. יש לי נכדים (מאד מקווה שיהיו עוד הרבה...) ותמיד יש ניקיונות בבית ועציצים... אני בטוחה שאדע לנתב את האנרגיות למקומות חדשים ומעניינים לא פחות. שנה טובה ובריאה
ולהתראות בשבילי הקיבוץ....
לאה פורת

עם צאתה של לאה לדרך חדשה...
יש אימרה (לא שלי) שאימצתי אותה בהנאה רבה:
"פנסיה היא כאשר אתה מפסיק לחיות בעבודה, ומתחיל לעבוד בלחיות...".
תרשו לי להפליג לנוסטלגיה ולהביא רק כמה זיכרונות והגיגים. אם יהיו כמה אי דיוקים זה לא באשמתי, זה הגיל....
יונתן הביא לנו את לאה, צעירה ויפה. ( הוותיקים אמרו: "א שיינה מיידלה" ) והעיקר, היא אחות במקצועה. לאט, לאט היא נכנסה למרפאה שלנו , ליד זיוה ואלטקה ז"ל. האחות , או בימים ההם ' ה ח ו ב ש ת ' האגדית של דפנה. לא קל היה להיכנס לנעליה הגדולות של אלטקה. אבל זיוה ולאה עשו זאת. אני נכנסתי לתמונה בתור רכזת בריאות. קיבלתי את התפקיד מרמה אבט ז"ל. איש מאד יקר לי. באותו זמן זיוה יצאה להשתלמות בבית ספר לאחיות שנפתח בבית החולים בצפת, ולאה נשארה לבד, להחזיק את המרפאה. קיבלנו רופא חדש, את דודו הזכור לטוב. והדבר הכי דחוף היה למצוא אחות נוספת. התחלנו בחיפוש שלא היה קל. יום אחד שמענו על אחות בעמק הירדן. לאה הפעילה את יונתן. לקחנו רכב, העמסנו את הילדים ונסענו. ואכן, מצאנו אחות, את חיה , שהייתה בעלת אישיות חזקה בפני עצמה. בדרך הביתה טבלנו בכנרת וזו הייתה נסיעה של כיף, למען הבריאות ממש, 'תרתי משמע'.
זו הייתה תקופה לא קלה ללאה. לאה עצמה הייתה זקוקה לטיפול בריאותי ונאלצה לצאת לחופשה מעבודתה. אבל אחריות זו אחריות, וזוכרת אני איך בביתה, כשהיא שוכבת במיטה קיבלתי מלאה הוראות עבודה בענייני המרפאה. באותם ימים היו הרבה חולים, חברי דפנה היו בבתי חולים הפזורים ברחבי הארץ. זכורה לי נסיעה עם לאה, לבית חולים איכילוב, שם הוזמנו לשיחה, אחרי ניתוח של חברה.
בהגיענו, קיבל אותנו מנהל המחלקה שהיה גם המנתח. כשראה אותנו, הוא פתח: "יופי שהגעתם. אתם מועדת התרבות של דפנה" ?
באופן כללי היה חשוב מאד הקשר של האחות עם החולה ועם בית החולים. הרבה למדתי מלאה באותם ימים. ראשית, חשוב לא להיכנס לפאניקה. להקשיב לחולה בסבלנות, להתייחס בכבוד לחולה כאדם. כי כאשר אנו חולים וכואבים אנו לפעמים מאבדים את הצפון ומתפרצים. לאה ידעה לקבל זאת ולהגיב נכון, וליישר הדורים בין הצדדים.
לסיום, רוצה אני להקדיש לך, לאה, כמה משפטים מאת רבינדרנאת טאגור:
"כשמילים נושנות גוועות על הלשון,
נעימות חדשות בוקעות מן הלב.
כשנתיבים נושנים נעלמים,
ארץ חדשה מתגלה לפנינו על כל נפלאותיה"
וממני לך, לאה, שתיהני מכל רגע בהווה, מבלי למחוק את העבר, ומבלי להתעלם מן העתיד.
בידידות, צפרה

תגובות לדף זה תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב